קטע ממכתב של תלמיד: (יובל דוכין)

"רציתי לומר לך שארבע השנים שלמדתי ממך מתמטיקה (ולא רק מתמטיקה)  היו מבחינתי חשובות מאד. בשיעוריך למדתי לאהוב מתמטיקה ולחשוב באופן מסודר, הגיוני ומתמטי, דבר שעזר לי מאד בשאר המקצועות ובניתוח בעיות בכלל...

מחוץ להיותך מורה מצויין, אציין כי היית גם מצויין בתור אדם. "בשיטת האמון" שהנהגת וביכולתך להתעקש ולהסביר עד שכולם יבינו ולא יישאר אחד מאחור...

צביקה את ארבע השנים איתך ואת מה שלמדתי ממך לא אשכח גם בעתיד...."

קטע ממכתב של תלמידה  (רינת)

"צביקה –

אם אתה עוד לא יודע, אז הנה, באופן רשמי מוגשת בזאת ההצהרה: אני פשוט אוהבת אותך..

בשבילי היית הדמות החינוכית בבית ירח, מעין אבא שמתחשב, מאמין סולח, מקבל, לפעמים, דורש קצת, מחייך וצוחק וגוער ו...משקיע.

ההשקעה, אני חושבת, הייתה שווה משהו –

גם במתמטיקה, גם בעניינים אחרים שברומו של עולם ובעיקר וזה הכי חשוב – ביחסים בין בני אדם..."

קטעים  ממכתב של זהר ברך

"מכל מלמדי השכלתי" ואני חושבת שממך אף יותר מכולם....

..מעבר להיותך מורה המכין אותנו לבגרות היית, ועודך בעיקר מחנך...

בשיעורים שלך הרגשנו לעיתים כאילו אנחנו לומדים בבית ספר אחר : פתאום הציונים הם לא המטרה, פתאום המורה יוצא באמצע הבחינה ומטיל עלינו את האחריות למעשינו, באורח פלא אנחנו מתבקשים לתת לעצמינו ציון, מעולם לא הוצא מישהו מהכיתה או

נענש, והקשר מורה-תלמיד היה כה חזק עד כי לא ברור היה מי מבין השניים חפץ יותר בהצלחת התלמיד...

חזרת ושיננת וניסית להחדיר לנו כי הכל הבל הבלים חוץ מהחשיבות של להיות אדם, ואני בטוחה כי רבים מהכיתה ינקו מדמותך הרוויה בדבר חשוב זה...אם זו החריצות או ההקדשה המלאה לתפקיד, אם זה היחס האישי הלבבי ושיחות החולין, אם זה האמון בין מורה לתלמיד, הרצון לעזור, השאיפה לדעת תמיד יותר ומעבר לנדרש, הענווה והצניעות האינסופיים והכבוד בין אדם לאדם..."

קטע ממכתב של תלמיד (עופר ברגיל)

"שלום לך מורי הנערץ,

שמחתי לקבל את מכתבך, שוב פעם חזקתי את עמדתי בדבר הכבוד שנפל בחלקי להיות תלמידך.

.....

בקרוב אהיה מדריך של נוער. תפקידי לפתוח בפניהם את דלתות העולם הקסום הנקרא "נגב". כמדריך אני הופך מתלמיד למורה...כמה הייתי רוצה שחניכי ילגמו את מילותיי כפי שאנו עשינו בשיעורים שלך...  

קטע מכתב מקבוצה שלמדה 3 יחידות בתשנ"ד

"שלוש שנים היית איתנו

מורה שהכל חשוב לו.

לימדת אותנו המון דברים ובעיקר על תורת החיים.

תמיד נהגת עם כולם כאילו היו בניך...

המשפט שהכי אהבנו אצלך ושתמיד תפס אותנו היה : "אין בן אדם מושלם ולכל אחד יש גם ירידות וזה לא סוף העולם"  

קטע ממכתב של תלמידה  (אורלי פינרט)

"איך אוכל להודות לך על טרחתך למעני ?

אין לי מילים שיכולות לתאר זאת...

במשך שבועיים, מהבוקר עד הצהריים קיבלת אותי בזרועות פתוחות, נלחם על דעתך שאני כן יודעת ! אמנם לקח די הרבה זמן להבין זאת אך הגעתי למסקנה שאני באמת יודעת !..."

קטע ממכתב של תלמידה : (טהר)

"...ראשית, תודה על שהיית לי חבר שכיף לדבר איתו, לצחוק איתו, להקשיב לסיפורים מעניינים על החיים, ולשפוך בפניו לפעמים את צרות ביה"ס.

שנית תודה על שהיית מורה נהדר, שבלעדיו לא הייתי מגיעה להישגים אליהם הגעתי. מקצוע המתמטיקה איננו מקצוע שאני מסמפטת במיוחד ואתה הצלחת בעזרת כישורך המדהימים, לעניין אותי....

....

שלישית, ואת זה לא אמרתי לך אולי אף פעם, אך תמיד הרגשתי – אני לא זכיתי להכיר אף אחד מהסבים שלי וחשתי שבמקום מסויים (...) שאתה ממלא מקום זה, וגם על זה ברצוני לומר לך תודה ענקית.

צביקה, אני מרגישה שזכיתי להכיר אותך וזכיתי בקשר הנפלא שיש לנו. אני יכולה להגיד לך שלא אשכח אותך אף פעם ומקווה שגם אתה...."

מתוך חיבור באנגלית שנכתב בנושא “someone  who has influenced you in a positive way”  בהקשר של לחץ לקראת בחינת מתכונת במתמטיקה :

“…In this moment I felt so down, I wanted to cry but I remembered that there is somebody who teaches math in the library. It was Zvika my savior. He didn’t only teach me math, he also taught me to believe in myself always despite the difficulties that we have in our life. And now I know not to give up and I know that I will always have a teacher, a friend, standing by me…” 

  L

מתוך עיתון הארץ - 14/01/04

אסיפת הקבוצה החליטה להקפיצו ישירות לכיתה ב' (בשלב מאוחר יותר החליט להוריד את עצמו שתי כיתות, מסיבות חברתיות).

בבית החינוך בדגניה הוא נדלק באהבת ההיסטוריה ממורו שלמה נאמן (לימים פרופסור באוניברסיטת תל-אביב). כן אהב גיאוגרפיה, לא נפרד מאטלס ברוור שקיבל במתנה ובמסרגה דקר גלובוס מקרטון כדי לגלות איזו ארץ נמצאת בצד השני של כדור הארץ.

הוא הצטרף לפלמ"ח, נאסר על ידי הבריטים במסגרת "השבת השחורה" (29 ביוני 1946) והיה הצעיר שבעצירי מחנה רפיח. במלחמת הקוממיות ואחריה שימש כאלחוטן בפיקוד צפון. באותה תקופה נשא לאשה את נחמה אבנית. לימים ייוולדו להם אמיר, רונן, רנית ודורון.

ב-1952 הסכים הקיבוץ שייצא ללמוד באוניברסיטה העברית את המקצועות האהובים עליו, אך בעקבות הפילוג בקיבוץ עזבו כל המחנכים לאשדות יעקב מאוחד והוא נקרא מיד בחזרה כדי שידריך את חברת הנוער החדשה שנוצרה. ראובן ארזי, לימים מקים חברות היי-טק, אומר כי השנתיים שבהן היה חניכו השפיעו על חייו יותר מכל תקופה אחרת, ומציין איך לימד צביקה את עצמו ללא הרף, כדי שיוכל להעניק יותר לחניכיו. אחרי שש שנים חזר לאוניברסיטה העברית, ואף שלדברי פרופ' עמנואל סיון היה המצטיין במחזור, הוא דחה בתוקף את ההצעות להמשיך במסלול אקדמי. הוא חזר ללמד בבית הספר המקומי וגם בבית הספר התיכון "בית ירח".

בסוף 1966 יצא לחו"ל בשליחות תנועת "איחוד הבונים" לניו יורק, הקים את דסק העלייה הקיבוצי ואחרי מלחמת ששת הימים ניצח על זרם המתנדבים שהציף את הקיבוצים בעקבות הניצחון הגדול. אולם הגורל התאכזר אל המשפחה: נחמה, שלימדה בבית ספר יהודי, קיבלה מעטפת נפץ, פתחה אותה ונפצעה קשה בשתי עיניה.

אחרי תקופת החלמה ממושכת חזרה המשפחה לארץ. צביקה המשיך ללמד ב"בית ירח" עד שהתעורר צורך במורה מחליף במתמטיקה. מאחר שמימיו לא למד את המקצוע, הוא ישב ולימד את עצמו והפך למורה נערץ על דורות של תלמידים. גם כשפרש מהוראה בכיתה, המשיך לסייע לתלמידים בפינה בספרייה. תלמידותיו לשעבר עמליה דיין וחני בהלול אומרות כי סודו היה בכך שאהב את התלמידים ואהב את המקצוע. הוא מעולם לא נתן ציון מספרי בלבד, אלא תמיד הוסיף הערה אישית, חיובית. "החיים גם כך קשים", אמר, "למה לא לרכך אותם?"

לפני חמש שנים זכה צביקה בפרס המועצה האזורית בקעת הירדן על מפעל חייו בחינוך. אך הגורל הכה שנית כשב-2000 נהרגה נחמה בתאונת דרכים ליד הקיבוץ. יומיים לפני מותו ביקש צביקה מגרשון ברומברג, מרכז מגמת המתמטיקה ב"בית ירח", למצוא מורה מחליף לתלמידיו. בנו אמיר אומר כי נפרד "בשקט ובזקיפות קומה של אדם שיודע כי עשה את חלקו, והרבה מעבר".

 L

דברים שנשאו בבית ירח בטקס שהתקיים ביום ה-30 למותו.

כשבאתי בפעם הראשונה ללמוד עם צביקה בערך לפני שלוש שנים הייתי צריך עזרה בפונקציות – משהוא עם מקור ותמונה.

שמעתי עליו רק מסיפורים רבי תשבוחות והערכה שרחשו לו.

קרבתי לפינתו שבספריה בצעדים לא בטוחים והתיישבתי מולו, צביקה הניח את העיתון בפנים מחייכות שאל "במה אתה צריך עזרה"?  "פונקציות " השבתי וזכיתי לקריאת שמחה: "אה, פונקציות ידידותי משכבר הימים".

  מאז ביקרתיך עוד פעמים רבות, ובכל פעם הצלחת להפוך את גיבובי המילים והמספרים שלמדתי בשיעור לברורים ואף מעניינים – פונקציות, גיאומטריה וטריגונומטריה וגם שברים, כפל וחילוק

 ואף הרחקת מן המתמטיקה והיית מורה לחיים.  צקצקת כל אימת שהתמשנו בחישובית, רטנת כשהתעקבנו בדרכים ארוכות – דרשת שימוש בהגיון פשוט ולא בנוסחאות סתמיות.

הפלאת ללמדנו מעבר לחומר הדרוש לבגרות – הסברת לנו למה נוסף על האיך.

 היית מעבר למורה, היית מחנך – היית חבר.

ענר, רועי וזוהר

צביקה,

שנים רבות עברו עליך בבית ירח,  בהתחלה בתור תלמיד ולאחר עזיבה של כמה שנים חזרת הנה כמורה.

ומהרגע שחזרת פשוט לא יאמן כמה דלתות פתחת לתלמידים גם בהיסטוריה וגם במתמטיקה.

בזכותך המון תלמידים ניגשו לבגרויות ועברו אותן בהצלחה, ויתרה מזאת תוך כדי הוראת היסטוריה ומתמטיקה הצלחת להעביר לתלמידים מסרים חשובים על החיים והיית כמו אבא נוסף לכל אחד מאיתנו.

כל תלמיד שהגיע לפינתך השקטה בסיפריה כדי לקבוע שיעור עזר במתמטיקה קיבלת בשימחה ובחיבה וישר שיבצת אותו במערכת השעות העמוסה שלך.

צביקה, כל מי שזכה להכירך וללמוד אצלך הרגיש את הצניעות , טוב הלב והחוכמה הרבה שלך ובכך זכה בנכס שילווה אותו במשך כל החיים כזכרון נעים.

נזכור אותך תמיד באהבה

יהי זכרך ברוך.

                             דנית ויזגן

עם חיוך של ילד

אומרים שיש כזה דבר,

שבגוף קטן שוכנת נפש אדירה.

לא מבינים מה זה אומר,

עד שפוגשים אחד כזה.

אני מכיר אחד, או לפחות הכרתי

אני לומד, או לפחות למדתי

אני ישנו, וזוכר וחולם,

עם חיוך של ילד לעולם,

תם,

מביט בחום אל העולם

והוא מכיר את כל הארצות,

והוא חבר של כל האנשים

ויש לו מקום לכולם בליבו,

והוא צוחק איתם, ובוכה איתם

ומלמד אותם דבר או שניים,

וגורם להם להאמין.

היכן בעולם נמצא כזה אדם?

ולאן הוא נעלם?

כשאמצא את הדרך בה הלך,

אצעד בעקבותיו.

רועי זילברברג – יב' תשס"ד

עצוב לדבר על צביקה בלשון עבר, ולכן אני מדברת אליו.

אתה צביקה בכלל קוסם, קוסם אמיתי של ממש.

כאלה שאנשים חושבים שיש רק באגדות,

המסוגלים לעשות מיליון נפלאות.

כמו לדוגמא: להפוך פיל לנמלה,  מתוסכל למשכיל ועצב לשמחה.

החיוך המקסים שלך, שכבש לבבות ושלא נדבר על מחמאות ופרגון האינסופיים שלך. יצרת אוירה אחרת בפינה שלך או בכל פגישה מזדמנת.

צביקה, הקסם שבך הוא: החום, האופטימיות, שמחת החיים, האמונה, הסבלנות, הרגישות, הקירבה, ההשקעה, הסקרנות, האהבה והכמיהה שלך ללמוד וללמד בכל נושא שבעולם.

היה לי תענוג להכיר בן אדם כה מיוחד ואני מאמינה שעכשיו, אדוני הקוסם, אתה נמצא במקום אחר שהיה זקוק לקסמך.

תודה תודה על הכל

ותודה על שאתה

אוהבת מאוד מתגעגעת ומוקסמת ממך

יוביא

מצוות מורי המתמטיקה

צביקה זה סיפור של אהבה,

אהבה בלי גבול למשפחה, לתלמידים ולחברים.

אהבה למתמטיקה, הוא למד מתמטיקה בעצמו והפך להיות מורה מעולה למקצוע.

אהבה ללימודים, לכל מילה כתובה, כשכל רגע פנוי הקדיש ללימוד עצמי או במסגרת השתלמויות.

אהבה שחזרה אליו מכל מי שסבב אותו, התלמידים , החברים, המשפחה ואנחנו המורים.

צביקה זה סיפור של אמונה,

אמונה באדם

אמונה ביכולת של כל תלמיד להצליח,

אמונה שאותה הצליח להחדיר לכל תלמיד עד שהוא נאות להאמין בה בעצמו והתוצאות לא אחרו לבוא.

צביקה זה סיפור של יושר והגינות, של ערכים, של חברות, של סקרנות  אין קץ לחקור ולדעת עוד ועוד...

צביקה זה סיפור של מסירות בלי גבולות לתלמידים עם אינספור שיעורי עזר בבית הספר וגם בבית.

צביקה זה סיפור חיים של צעיר נצחי שאמונה, מסירות, ערכים והמון אהבה משולבים בהם בכל רגע.

צביקה שלנו,

אנחנו המורים למתמטיקה מרגישים וכואבים את חסרונך.

תודה על מה שהיית עבורנו.

L

דברים שנשאו בקיבוץ אשדות יעקב בטקס שהתקיים ביום ה-30 למותו.

לצביקה היקר שלנו....

אולי נראה לכם מוזר שבחרתי לפתוח את דברי בפנייה כל כך אישית למי שכבר לא נמצא איתנו, אבל בשבילי, דמותו של צביקה תמיד תהיה חלק חי ובלתי נפרד מהנופים של עמק-הירדן, מהמדשאות של בית-ירח ומן הזיכרונות שלי.

צביקה היקר, אני נמצאת כאן היום בכדי לספוד לך בשם משרד החינוך, אבל לא יכולה להתאפק ולתוך דברי מתגנבות שוב ושוב מילים אישיות. אין ספק שרב הוא אובדנך למערכת החינוך בארץ, אובדן של איש דגול שהיה מורה ומחנך לא בשל התואר "מורה" אלא בשל מהותו, שהייתה כל כולה רצון להרחיב את דעתם של הדורות הצעירים ולחלוק עם תלמידיו את הידע הרב שהיה אצור בו. אולם כאב גדול אף יותר הוא החלל שהותרתה בלבבות כולנו כאדם, כחבר, כמי שחיוך עד מאיר את פניו, מילה טובה מונחת דרך קבע על שפתיו ותמיד, תמיד, חידה מתמטית מסובכת ומבלבלת טמונה באמתחתו.

אתה הייתה מאלה שקיבלו את פני ביום שהגעתי לראשונה לבית-ירח. מים רבים זרמו מאז בירדן ומי הכינרת עלו וירדו, אבל לא אשכח את החיבוק החם שבו עטפת אותי מיד שהגעתי, את המילה החמה שתמיד ידעת לומר ברגעים הקשים ואת האוזן הקשבת שמצאתי בך בכל פעם שהרגשתי שאני זקוקה לעיצה טובה.

מאז לימדתי בעצמי תלמידים רבים, הכרתי בתי ספר שונים ופגשתי במורים ומחנכים אשר אחזו בתפיסות שונות על מהות החינוך והנחלת ההשכלה. מכל אחד ואחד מהם יכולתי ללמוד משהו ולהרחיב את אופקיי. אולם בכל הדרכים בהן הלכתי ובין כל האנשים אשר זכיתי להכיר במשעולי הדרך, תמיד ניצבת דמותך לצידי. כשהייתי מתלבטת בבעיה זו או אחרת, ולא בהכרח בעיה מהזן המתמטי, אלא פעמים רבות דווקא כשנתקלתי בבעיה אישית או מוסרית במסגרת עבודתי, ראיתי בעיני רוחי כיצד היית אתה מטפל בעניין, שמעתי את קולך הרגוע והמרגיע ואת ההיגיון הבריא ושיקול הדעת בהם  השתמשת בכדי לפתור בעיות, להרגיע את הרוחות, להגיע לעמק השווה ולמצוא את התשובה הנכונה לכל מצב. הייתה זכות גדולה להיות בקרבתך, להחכים מחוכמת החיים שלך ומעדנת דרכיך    ולראות כיצד נהגת בכבוד, הבנה ואורך רוח בכל האנשים סביבך.

יחד עם אישתך נחמה, יהי זכרה ברוך, הענקתם בית של השכלה, של דעת ובעיקר של חום, עידוד והבנה לכל מי שחפץ בכך. הייתם שניכם אב ואם לדורות רבים של תלמידים, נערים ונערות שהיום הם אנשים בוגרים, חלקם לוקחים בעצמם חלק במערכת החינוך ושותפים בעשייה החשובה של חינוך ילדינו.

לא רבים הם האנשים אשר מעניקים מעצמם בכזו אהבה, בלי יוהרה ומשוא פנים, בלב שלם ובאמונה גדולה שבכל אחד ואחד מאתנו טמון ילד הצמא לדעת ושבכל אחד ואחד מאתנו ניתן לגעת בעזרת הכלים הבסיסיים בהם אוחז מי שהוא מורה אמיתי בכל רמ"ח איבריו אהבת הבריות, לב רחב ונשמה גדולה.

ואתה צביקה היקר בורכת בכל התכונות הללו והענקת מהן לכולם ביד רחבה ועל כך אנו אסירי תודה  לך.

יהי זיכרך  ברוך.    

צלילה חדש – מפמ"רית מתמטיקה

L

שיקוי הנעורים- דברי מוקי צור בטקס הזכרון במלאת שלושים למותו של צביקה.

הרופאים עדיין מחפשים את שיקוי החיים. המחנכים, מאז סוקרטס, מחפשים את שיקוי הנעורים. צביקה מצא אותו דווקא כמחנך מבוגר.

 את מסעו לשיקוי הנעורים אני רוצה לתאר לכם כאן בתיאור שאינו בלתי משוחד.

לאחרונה פגשתי בו והיה נראה לא טוב. השמועה הגיעה שצביקה עוזב את בית-ירח ואני באתי לנחם אותו על כך. לפתע הזדרח, הזדקף, חייך ואמר: אני? לעזוב את הנערים והנערות הללו, מה פתאום ?  ראיתי אושר רב בעיניו. היה בו אבל, גם סיכום, אך היה בו שיכרון של אדם שגמע את שיקוי הנעורים.

לפני הרבה שנים הייתי ממונה מטעם בית-ירח על חברות הילדים בעמק . נסעתי מקיבוץ לקיבוץ, רכוב על טוסטוס, לחפש את הרוח שאבדה. יום אחד התחלק הטוסטוס בחצר אחד הקיבוצים, התמלאתי בבוץ במקום רוח ובאתי לבית –ירח.  צביקה קיבל אותי בלבושו המינימלי, צחק ואמר: אתה לא יודע ? הנערים נמצאים כאן.

צביקה היה שייך לקבוצת בני קיבוץ שחיפשה את דרכה החינוכית כהיענות לסקרנותם האינטלקטואלית שהביאה אותם בהסתננות יחידים מן השדה לאוניברסיטה.

 כמחנכים המייסדים של בית-ירח הם האמינו שלא המהפכה המתמדת והארוטית של חברת הילדים תביא את חניכיהם למיצוי עצמם ולמילוי תביעותיהם המוסריות  והמשימתיות,  גם לא המופת העריץ של חברת הותיקים החשוקה בפילוגים אין קץ ובפוליטיקה לוהטת. הם האמינו כי הדעת החופשית כוללת הומניזם מחייב מתוך בחירה. אלא שכתלמידים בבית-ירח הם נתקלו עם הפירוש האנרכי לאמונתם. הם ראו את צעירי העמק הנוטים דווקא לאי הסדר, אי עבודת אמת לרוח כמו למחרשה. העמק עורר יצרים נוספים ליצר האינטלקטואלי והדשאים הירוקים לא היו תמיד שדה המראה להומניזם יוצר.

אותם תלמידים של סטולר ומרדכי שלו, של שלמה נאמן ואחרים, עמדו בפני הדילמה של המיסוד החינוכי מול ההשראה ומצאו עצמם במאבק עם הסטלבט ששלט במציאות של בית-ירח, בין החמסין לשרקיה.

צביקה הגיע לשליחות בארצות הברית. שם פגש נוער שהאמין באמונותיו אך לא היה מוכן לשלם על כך מחירים, נוער שהאמין בהתפרצויות רגש כמחאה וכישרון במקום האמונה בתלם הארוך שהביא צביקה עמו מעמק-הירדן. ואז החלה התפנית, החל להימצא האופק, הדרך אל  האוטופיה החינוכית. היא כנראה לא עוברת ביחד מלאכותי אלא ברצונם האחראי של יחידים.

צביקה ייסד את תנועת המתנדבים. הוא יצר את המימסד הכי בלתי ממסדי שראיתי. כל יום בשש בבוקר היה צביקה פותח את מנהטן בסוד שיגרה מתוכננת עד לפרט האחרון. הוא בחר את קרון הרכבת  התחתית בו הרכבת תעמוד בדיוק מול הקיוסק העיתונים. בעצירת הרכבת הוא יוכל לצאת את הרכבת לקנות את העיתון וכשהגיע למשרד הוא כבר אחרי עיתון הבוקר מוכן לעבוד. שום פניה לא נדחתה במשרדו מעבר ל-24 שעות והאיש הניע את גלגלי ההתנדבות כמחנך אמיתי. הוא היה עם כל מתנדב, הדריך אותו, הסיע אותו ונתן לו אנרגיה למסע עמוק לתוך עצמו. הרדיקלים השובבים שמסביבו נכנסו לתלם עם קריצה. את החשבון לפעולה הענפה הם העמיסו על השגרירות המצרית אחרי שכשמאלנים למדו לפצח  את קוד הטלפונים של הממסד.

יהודה בן-פורת, עוד מורה וירטואוזי שהתגלה כאן,  סרב כל ימיו לעלות ללמד בבית-ירח. רק בבית ספר עממי אני יכול להשפיע,  אמר. צביקה צייד עצמו בידע עצום כדי להגיע אל אנשים צעירים בתיכון, לא אל החזקים  ולא אל החלשים אלא לאלו שביקשו למלא את זמנם.

הוא האמין בהם והאמין  שהוא מחויב לדעת המון על מנת להיות אתם.

אומרים שמשה רבנו היה צעיר –זקן. כך גם היה צביקה.

האיש ששתה ולא השתכר מעולם, בשיקוי הרציונלי האוהב של הנעורים. כך זכה הוא לגמוע ממנו. ואנו נהנינו מגלישת המשקה מן הכוס שעברה על גדותיה.

מוקי צור.

L