דברי חני בהלול – מנהלת בית ירח:

בתיה היתה מורה להיסטוריה ופילוסופיה-מחנכת, רכזת פדגוגית, רכזת מערכת, סגנית מנהל ומנהלת.  במשך כ-40 שנה למדה וחינכה דורות רבים של תלמידים, בתוכם ממשיכי דרך המלמדים כיום בבית ירח.

בתיה מורה נערצת על תלמידיה. בכל מפגש עם התלמידים וצוות המורים התבלטה בתבונתה, בחוכמתה, מקוריותה, כושר המנהיגות שלה, ובעיקר במבט השפוי שלה על הקיום האנושי, וכל זאת ללא רהב!

רבים מתלמידיה שומרים איתה על קשר לאורך שנים רבות, והיא ממשיכה להוות עבורם עוגן ומתווה דרך, כפי ששימשה תמיד לכל תלמידיה ולכל הצוות החינוכי.

במשך שנים הובילה בתיה פרויקטים חינוכיים שונים, נושאים מרכזים בתחומים ערכיים. המוטו שלה היה תמיד לראות את האדם בחשיבות עליונה.

היא ידעה לקרוא מצוקות של אנשים, ולהיות שם בשבילם לעזר.

כך תארה בתיה את חווית ההוראה:"מקצוע ההוראה הוא מקצוע נפלא! הוא מעמיד אותך כל יום בכמה חזיתות. הראשונה- החזית האינטלקטואלית, זו שמתחייבת מהצורך לנסח בבהירות, באופן מושחז, מעניין ומסעיר כל עניין בכל הקשר, שמרגע האמרו הוא הופך להיות נחלת השומע. החזית השנייה היא המפגש עם הנוער, שיש בה כל כך הרבה שמחה וצער, אהבה, חמלה וצחוק. האפשרות לפגוש כל יום עיניים סקרניות ואוהבות היא זכות, שהופכת את שיגרת ההוראה לדבר האחרון שאפשר לקרוא לו שגרה...."

בתיה ראתה בבית ירח- "בית" והפכה אותו לבית גם לאחרים. היא השקיעה בו, ללא תמורה כמעט את כל מרצה , זמנה , שנותיה הטובות ותעצומות הנפש שלה במסירות אין קץ- כפי שנשמע בדבריה:" האם יש בית ספר, שנופו הוא כנרת, דקלים, בגונביליות ושמים מלאי ציפורים? לבוא כל בוקר אל היופי הזה, ולדעת שהתלמידים שלך זוכים להתבגר בתוכו, גם זו זכות, שקשה למצוא גדולה ממנה..."

באופן אישי אני יכולה לאמר שלבתיה השפעה רבה עלי כאדם, כמורה ועל עבודתי כמנהלת. המפגש האישי עם בתיה היה תמיד מאתגר, מרתק, מעניין לא שגרתי ומלמד. היא חסרה לי עד מאד.

דמותה ואישיותה כ"מורת דרך" בהווה ובעתיד תלוונה אותנו תמיד.

לבתיה

דובר רבות על מערכת היחסים שצריכה להיות בין מורה לתלמיד.

כל תלמיד מגיע עם המטענים האישיים שלו, האהבות שלו, השנאות שלו, העצבים והשמחות, עם כל מה שהוא חש ומרגיש וחווה, וכך הוא נכנס לכיתה, ליבו יוצא מרוב סקרנות אך לא בטוח שאל הדברים שנכתבים על הלוח או שנאמרים אל האוויר. והמורה? כאילו נזרק לחלל עצום של רגשות שבו הוא צריך להתמצא באופן מיידי, לשים את עיניו על הדבר האחד שיכול למשוך את תשומת ליבם של התלמידים הסקרנים וליצור להם עולם שלם של עניין. מעטים המורים שמצליחים בכך מיד בהתחלה ובאופן מלא.

עבורי ועבור הכיתה שלי, בתיה, את היית המלכה הבלתי מעורערת ברגע שפתחת את הדלת. גבוהה, מרשימה, אצילית. חלקנו אף חיכו לך מחוץ לכיתה, ללוות אותך, לשאול לשלומך, להקשיב לך.

תמיד ידעת הכל, מהמלחמה הכי עתיקה ועד הנושא הכי מדובר בחדשות של הבוקר.

הידע הרחב הזה שלך בכל התחומים ריתק את כולנו ואותה סקרנות שיש לכל אחד, שבדר"כ נוהגת להסתובב לה סביב סביב התמקדה בך ובמקצוע שכל-כך אהבת ללמד.

השיעורים שלך היו כמו מין שעת סיפור, כאילו אנחנו לא בכיתה, יושבים ולומדים, אלא על ברכיהן של אמא או סבתא שמספרות לנו סיפור מרתק, ואנחנו כמו ילדים גמענו את הסיפורים שלך בשקט ובהקשבה אין קץ. הדבר הכי בולט הם הדיונים – בכל נושא שהתחלנו ללמוד מעולם לא וויתרנו על לערוך דיון, שבו כולם דיברו, הביעו את דעתם, ואת הקשבת לכל אחד ואחד וכל פעם היה נראה שאת נפעמת ומתרגשת מחדש. תוך כדי למדנו שכדאי להאזין לא רק למורים שלנו אלא גם לחברים שלנו, שיכולים להוסיף לא פחות. קפצנו מנושא לנושא והגענו לדברים שלא היו קשורים אבל היו מעניינים מאוד ואת נתת לנו יד חופשית ומלאה והוספת לנו בכל מה שיכולת. את אחת המורות היחידות שבכל מבחן ולמרות הנסיון הארוך בהוראה, טענה ש"ציונים זה לא הכול בחיים", וזה משפט שמסמל את התפיסה שלך שלוותה אותך ואותנו לכל מקום – שהכי חשוב זה להיות בן אדם. לימדת אותנו מה באמת מהותי. הלכת בדרך שלך ולא וויתרת על עקרונות או ערכים שהאמנת בהם, ולנו זה השיעור הכי חשוב.

אותם ערכים שספגנו ממך מהווים חלק חשוב במי שאנחנו היום, השפעת על כולנו בכל הרמות, יצרת עבורנו אלטרנטיבה – החל מהתלמיד המצטיין ועד לילד שלא אהב כל-כך ללמוד – לכל אחד הייתה פינה מיוחדת בלב בשבילך.

היום, שאנחנו מסיימים את יב' שנות לימודינו, אנחנו מבינים שהדינמיקה והניואנסים הקטנים האלה במערכת יחסים בין מורה לתלמיד הם שעושים את כל ההבדל והופכים את כל חווית הלמידה לאחרת ולשונה – ואצלך, כך זה היה. הדרך שבה נפרדת מאיתנו היא אמנם טרגית ועצובה עד אינסוף אך היא גם הירואית וגדולה כמוך. עזבת אותנו בשיאך! כמו פיה טובה שמצילה את כולם וברגע הכי לא צפוי נעלמת לה אל האופק ומשאירה אחריה שובל מלא קסם, חכמה וחום.

במסיבת הפרידה שלך שנערכה בתחילת השנה, הרגשנו שאנחנו חייבים לומר לך משהו, והמשפט הוא קצר אך כל-כך נכון – "היית עבורנו, גם כתלמידים ובמיוחד כבני אדם, נוער, המתנה הכי גדולה שנוכל לקבל, אך עם זאת האבדה הכי גדולה. הבחירה שלנו היא לזכור אותך בתור המתנה, מתנה שתהיה חלק בהיסטוריה של כל אחד מאיתנו."

תודה רבה לך, בתיה, אוהבים אותך לנצח.

נעה שני- תלמידת י''ב

"כתבה מתוך "ידיעות הקיבוץ